29 במרץ 2008

יונה וולך, המבט מוגן בדמיון

יונה וולך


המבט מוגן בדמיון.
וראיית האמנות כמעשה
מגנת על החיים כולם
הלשון מוגנת בפנינים ובמרגליות
האצבע בטבעת
מוגנת
והצואר בענק
(כמו בקמע כל דבר מוגן – גבר על אשה –
ציפור על גוזל
בהפכי על מה זה אגן אנוכי,
על היפוך עצמי אחד
,כשכל זה מתכסה באותיות ובמספרים
מתהוים בהתהוות כוחות.)
ככל דבר המתהפך המוגן
בהפוכו הפלאי הקסום מוגן
בחרב המתהפכת
על גן עדן הסגור
במבני חיים ביואנטומיים
במבני
תרבות זהים
אלו לאלו ולכל –



החלק הראשון (מחולק רק לצורך הנוחות)
מבט ודמיון אינם מאותה קטגוריה (מבט זה חוש, דמיון זו חשיבה). בואו נסכים שב"מבט" הכוונה לתפיסה של המציאות העובדתית. לדעתי ברמה של: אני רואה חדר לבן, עם כורסה אדומה וכד`.
כלומר יש כאן ניגוד בין הרובד העובדתי של התפיסה, לבין הרובד של הדמיון, של מה שלא רואים. בין מה שיש לבין מה שלא נמצא אך אנו יכולים לשער שהוא יכול להיות.
והדמיון עוזר להבין אם מישהו מסתתר מאחורי הכורסה. הדמיון עוזר לנו להבין שהאבן עלולה להתדרדר.
הדמיון משלים את המבט וכך עוזר לראות נכון את המציאות.
לטענתי המבט אין לו אפשרות קיום ללא הדמיון ולכן מוגן על ידו. לא היינו מסוגלים להלביש את עצמנו, להדליק אש ולבנות גשר בלי הדמיון.
(הדמיון כאן במובן צר).

כעת אפשר להשליך את זה על האמנות. האמנות שנוצרה (בניגוד לדמיון) מגינה על חיינו משממון ומחיים ללא יופי, ללא ערך.
כנ"ל לגבי הלשון, שמושלמת ע"י היופי, ולגבי הצוואר.

סוגריים:
לכל דבר יש משהו שמגן עליו, והוא בעצם היפוכו (ינג ויאנג אם תרצו).
ועל מה המשוררת מגינה? על היפוכה. ומהו היפוכה? לפי דעתי הכוונה באותיות ומספרים (לא מילים אלא ברמת העובדות כביכול) שיצרו את ספר השירה שאנו אוחזים. היא מגינה על המילים. והכוחות הפועלים על הניגודים, בין הניגודים, יוצרים את השירה. כשבוחנים שיר ללא הדמיון אנו רואים אך אוסף של מילים, וזאת לעומת סערת הרגשות שגורמת למשוררת לכתוב את המילים. הניגוד הוא בין הרמה האובייקטיבית של מילים על נייר לעומת מאין זה הגיע ומה זה עושה לנו הקוראים.
יש לשים לב היטב שהיא מנגידה את עצמה לאנשים אחרים שיש להם בני- זוג אנשים בשר ודם.

החלק השלישי:
מעיין פירוט של ההיפוכים המוגנים בהיפוכם שאף הוא קסום. יותר ממגן, ההיפוך תוחם את המוגן ולא משאיר אותו פרוץ וע"י כך שומר על הייחודיות שלו עצמו.
כי בעצם החרב היא חלק מגן-העדן, הם חייבים לבוא ביחד, כמו גבר על אישה או משוררת והשירה שלה.
ארבע השורות האחרונות מפרטות לכן רק יחידה אורגנית אחת: הגוף מגן על החיים, על התרבות מגינה תרבות אחרת, ולכן כל התרבויות הן בעצם שונות אבל אחת.

אבל המגן אינו חיובי בהכרח. הוא סוגר את היפוכו. גן העדן בטוח מחטאי האדם, אבל גם כואב את היעדרו של "נזר הבריאה".

אין תגובות: